1בשלמא לרבי אליעזר היינו דשינה אלא לר׳ יהושע מאי שינה. ק״ל והא לר׳ יהושע נמי שינה שנטל ב׳ ככבים מכימה ויש מתרצים דההוא שינוייא שינוי לר׳ אליעזר נמי איכא ומסתמא כי היכא דלרבי אליעזר איכא שינוי אחרינא בר מהאי ה״נ איכא שינוי אחרינא לר׳ יהושע א״נ דמסתמא כל המשנה יותר ידו על העליונה ועליו סומכין וקושיין לאו למתניתא אלא לר׳ יהושע גופיה. והנכון בעיני יותר דההיא דנטל ב׳ ככבים אע״ג דאיכא שינוי סדרי בראשית לא חשיב כ״כ שינוי שתהא כעין שינוי מעשיהם ובדר׳ אליעזר חשיב שינוי גמור שהמזל עומד ברקיע אלא ששינה דרך מהלכו שהיה דרכו לשקוע ביום ועכשיו עלה וזה כעין שינוי דרכם ושינוי מעשיהם והיינו דמהדרינן דלר׳ יהושע איכא נמי שינוי טבע ודרך שנדונו ברותחין כי המעיינות שדרכן להיות צוננין היו עכשיו רותחין והא דאמרינן לר׳ אליעזר שבמרחשון מעיינות מתמעטין ק״ל והלא במרחשון זמן רביעה הוא וי״ל דאפ״ה לפי שהי׳ עד עכשיו זמן הקיץ ולא היו גשמים ולא הפשרת שלגים נתמעטו המעיינות ונתייבשו ועוד לא חזרו למלואן וכדאמרי׳ התם דאבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי לטבול בנהר לפי שכבר עבר זמן גשמים והפשרת שלגים וריבוי המעיינות אינו אלא מן הגשמים והשלגים ולפיכך אינן נמצאות המעיינות בראשי ההרים הגבוהים:2תנא מעשר ירק דרבנן וכו'. ולאו למימרא דליכא מדרבנן אלא מעשר ירק דהא כל מעשר אילן דרבנן חוץ מתירוש ויצהר אלא דהא פסיקא ליה לתנא שאין במינו דאורייתא כלל וכל מאי דמשכחת בסיפרא דמפיק מעשר אילן מקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא:3ותנא דידן תנא דרבנן וכ״ש דאורייתא. פי׳ לאו דוקא וכ״ש דלא שייך בהא כל דכן דבהא לא שייך קולא וחומרא אלא לומר דטפי שמעינן ממאי דקתני דרבנן דינא דאורייתא דמסתמא כל דתקון רבנן מעין דאורייתא תקון מהיכא דהוה שמעינן דרבנן מדאורייתא דהוה ס״ד דדילמא במעשר דרבנן לא תיקנו בו חדש וישן כלל ויש כיוצא בזה בתלמוד וחד מניהו בהמניח מאן דמתני לה ארישא כ״ש אסיפא וההוא כ״ש לאו דוקא כדפרישית התם:4וליתני מעשר א׳ מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן וליתני ירק תרי גווני ירק. י״מ דאברייתא קיימינן אמאי קתני מעשרות לשון רבים ליתני מעשר ופרקינן דקתני הכי לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה ואתיא כר״א ור״ש דסברי דר״ה של מעשר בהמה בא׳ בתשרי הדר פרכינן וליתני ירק בלשון יחיד אמאי קתני ירקות בלשון רבים ומהדרינן תרי גווני ירק. וא״ת אמאי לא פרכינן הכי במתניתא דלעיל דקתני גבי בל תאחר מעשרות וצדקות בלשון רבים וי״ל דהתם תנא מעשרות לכלול אפילו מעשר שני לבל תאחר דרגלים דלא נימא דבשנה שלישית תלייה רחמנא א״נ דהתם איידי דקתני עולות ושלמים בלשון רבים קתני אידך וא״ת אמאי לא פרכינן הכי אמתניתין דקתני לשמיטין וליובלות בלשון רבים. והנכון דהא דפרכינן הכא לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אורחא דתנא הוא בכמה דוכתא למתני הכי בלא שום טעמא אלא דהכא כיון דאיכא טעמא רבה מפרשי׳ לה דרך קושיא ותירוץ. והקשה בתוס׳ לפי׳ זה אמאי פרכינן ממעשרות מעיקרא דהא ירקות קתני מתניתא מעיקרא ותו אמאי פרקינן דקתני מעשרות לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה ומוקמי מתניתא כר״א וכר״ש ודלא כהלכתא דסתם לן תנא כר״מ ליתני לשני דקתני מעשרות לכלול מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני דהא במתניתא דבל תאחר דקתני מעשרות מ״ה תני לה בלשון רבים ולא לכלול בו מעשר בהמה דהא לבתר הכי קתני בכור ומעשר משום מעשר בהמה ולפיכך פירשו הם ז״ל דלאו אמתניתא קיימי׳ אלא אמתני׳ ולא פרכינן אמאי קתני בלשון רבים דהא בכמה דוכתא אשכחן כה״ג ולא פרכינן הכי אלא דהשתא סלקינן ממאי דמסקינן דתנא דדידן תנא דרבנן וכ״ש דאורייתא ועל הא פרכינן דליתני מעשר שהי׳ כולל הכל בין דרבנן ובין דאורייתא ופרקינן דא״כ ה״א דכייל נמי מעשר בהמה ובין מעשר דגן ובין מעשר בהמה קאמר וכר״א וכר״ש והוה סתיר סתמא קמייתא דסתם לן ברישא כר״מ הדר אקשינן כיון דכן ליתני ירק בלחוד אמאי קתני ירקות בלשון רבים ואע״ג דקתני לשמיטין וליובלות ולא דייקינן הכי היכא דידעינן דאיכא טעמא מקשינן לגלויי טעמא והיכא דלא ידעינן בה טעמא לא מקשינן א״נ דהכי פרכינן כיוי שקצר כל כך דלא ליתני כלום במעשרות דאורייתא אמאי קתני בלשון רבים מעשר ירק דרבנן. ואין שיטת רבותי בזה מתחוורת בעיני חדא דלישנא דאחד מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן אינו מתיישב יפה לומר דה״א בין מעשר דגן בין מעשר בהמה ותו דלאו קושיא היא דליתני מעשר דהא ודאי ה״א מעשר דאורייתא קאמר בלחוד ותו היכא ה״א דכייל ביה מעשר בהמה כר״א ור״ש כיון דברישא סתם לן כר״מ ואמאי תלינן שיבושא בסתמי בכדי ועוד וע״כ נראה לפרש כפי׳ הראשון ומאי דמקשי בתוס׳ כי פרכינן דליתני מעשר אמאי לא פרקינן דקתני ליה משום מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני כמתניתא דלעיל דבל תאחר וכדתנן בריש מס׳ מעשרות כלל אמרו במעשרות הא לא קשיא דבשלמא לעיל גבי בל תאחר כיון דמעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני כולן מסגנון אחד והשוה אותם הכתוב לענין שנה שלישית מסתמא לענין בל תאחר דרגלים נמי משוה להו תנא אבל הכא דאיירי לענין ר״ה שלהם טפי שייך לומר דמעשר דגן ומעשר בהמה קתני שכתובין שניהן בפסוק עשר תעשר דדרשינן דשני מעשרות הכתוב מדבר וכתיב אתרויהו שנה שנה. והא דמקשי ז״ל אמאי לא פרכינן מירקות מעיקרא מסתבר דאדלעיל קיימי׳ דאמרינן על מתניתא דקתני דרבנן ברישא משום דחביבא ליה והדר קתני דאורייתא ולהכי פרכינן וליתני מעשר כלישנא דקרא דמהדרינן דקתני בלשון דרבים לכלול אף מעשר בהמה והשתא שייך למפרך כיון דלא תני בלשון רבים אלא לכלול ב׳ מיני מעשר דחלוקין אמאי קתני ירקות ופרקינן דהתם נמי איכא ב׳ מינין חלוקין לענין גורן המעשרות כדתנן ירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משימלא את הכלי. והא דתנן ירק הנאגד לענין חיוב גורן המעשרות הוא כדפרש״י ז״ל וכדפרי׳ דמההיא שעתא הוקבעו לאסור לאכול מהן אפי׳ עראי וכדמוכח בדוכתא שנישנית לענין זה ומ״מ לענין חדש וישן השוום חכמים כדאיתא במתניתא בהדיא וכדפרי׳ תלמודא דלהכי קתני ירקות. והא דתנן ושאינו נאגד משימלא את הכלי מפרש בסיפא דמתניתא שאם אינו ממלא את הכלי האי גרנו משילקט כל צרכו:5ת״ר ליקט ירק כו'. קמ״ל דמעשר ירק בתר לקיטה ור״ה שלו תשרי לענין חדש וישן ודקתני חזר וליקט משתבא השמש לאפוקי דבר לאו דוקא בר״ה תכף שתבא השמש ממש ובשנלקט באיסור שיגג או מזיד או ע״י גוי דהא אמאי תני הכי אלא לומר אחר ר״ה למוצאי י״ט ואגב רישא תני ליה דהא פשיטא דליכא הפרש בין לאחר ר״ה לאלתר או לאחר מכאן:6מנה״מ. כלומר דבשנה ראשונה ושניה אדם נותן מעשר שני ובשלישית מעשר עני דתניא וכו׳ שנה שאין בה אלא מעשר א׳ פי׳ שאין בה משני מעשרות שנתן עד עכשיו אלא האחד דהיינו מעשר ראשון אבל לא מעשר שני ואמרינן או אינו אלא מעשר א׳ דווקא ושניהן הראשון והשני יבטלו ולא יתן אלא אותו מעשר עני הכתוב בפ׳ ת״ל וכו':7ר׳ אליעזר אומר אינו צריך. פי׳ דלא מדריש מהכא שפיר דדילמא הא דכתיב ובא הלוי כל זמן שבא תן לו לפי שאף בשנה השלישית הרי נותן לו מעשר עני מיהת בכלל עניי ישראל אלא מהכא שמעינן לה שפיר ואל הלוים תדבר וכו':8ולנדרים למאי הילכתא וכו'. פי׳ ומדין בל תאחר יש לו להתחיל מניינו לאלתר כדאיתא בפ״ק דנדרים אבל מדין נדרו אינו כן ואם נהנה ממנו כמה שנים אח״כ מיד אינו לוקה משום בל יחל וכן כל כיוצא בזה והא דאמרינן לשנה כלומר לשנה א׳ דשנה י״ב חודש משמע דהלך אחר רוב שנים שהם פשוטות ואפילו היתה שנה זו שהוא מונה מעוברת אין בכך כלום כי הוא לא קבל שנה זו אלא שנה סתם וכדברירנא במס׳ נדרים בס״ד:9ואם אמר לשנה זו וכו'. והא אצטריכא ליה למתני דהוה רבותא טובא כדמפרש ואזיל וה״ה שיש בלשון זה להחמיר כגון שהי׳ עומד בר״ה ואמר שנה זו והיתה אותה שנה מעוברת שאסור בה ובעבורה וכדאיתא בפ׳ קונם יין:10ואפילו למ״ד אין יום אחד בשנה חשוב שנה. לאו לישנא דברייתא הוא אלא תלמודא מפרש הכי דק״ל דבהא בין ר״מ ובין ר״א מודה דלא דיינין לה כשאר דיני תורה דהכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער ביום א׳ ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי לר״א לא עלתה לו שנה עד י״ב חדש והאי דקאמר זו לא בא אלא להאסר בשנה ראשונה וצ״ע היכא שהי׳ עומד בכ״ט באלול ונשבע לחבירו שיתן לו כך וכך בשנה זו אם חייב לפורעה בו ביום דהא הכא ליכא טעמא דלצעורי נפשיה קביל עליה והילכך לר׳ אליעזר יש לו זמן י״ב חדש ואפי׳ לר׳ מאיר מדלא קאמר היום כדרך בני אדם או דילמא כיון דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אף בזה למפרעיה היום קביל עליה וראוי להחמיר וא״ת ותנא דידן אמאי לא תני לנדרים וי״ל דהא פרישנא לעיל דבהפסקה לא מיירי וכדברי המפרש ג״כ בשכירות בתים וי״מ דתנא דידן סבר דניסן נמי ראשון קרו ליה בני אדם וכדפריך תלמודא לעיל גבי שכירות בתים וא״כ לתנא דמתניתין לית ליה הא מתניתא ולעולם מונה י״ב חודש וזה אינו במשמע דא״כ ה״ל לתלמודא לפרושי ודעת כל הגאונים ז״ל שהלכה כברייתא זו אלמלא אלמא לא פליג בה תנא דמתניתין אבל יש ליישב פי׳ זה דה״ק דתנא דמתניתין לא פסיקא ליה למתני בנדרים שום זמן לר״ה דהא ס״ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואיכא דקרי לניסן ראשון ומיהו כל היכא דנהוג עלמא כי השתא דלא למסתם ר״ה אלא בתשרי מודה הוא לדבריו דתנא דברייתא ולפיכך קבעוה הגאונים ז״ל הלכה כנ״ל:11תנן התם התלתן וכו'. רש״י ז״ל פירשה לענין חדש וישן וליתא דהא זיתים דינם ככל אילן שהולכין בו אחר חנטה לענין חדש וישן ותי׳ דהא מתניתין בדוכתא לא נשנית לענין חדש וישן אלא בענין חיוב ופטור מעשר וכן מפרש אותה בירושלמי דלענין עונת המעשרות לומר שאם לקטו קודם זמן זה אינו פרי ואין עליו חיוב מעשר כלל וזהו עונת המעשרות ולשון אחר וענין אחר גורן המעשרות וזהו בפירות שהן בני מעשר שהגורן קובעם למעשר לאכול מהם עראי כנון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכיוצא בו הילכך לענין חדש וישן אפשר דתלתן דינו כשאר ירק דאזיל בתר לקיטה וכן עיקר. והא דקתני משתצמח לזרעים פרש״י משעה שהזרע צומח בתוכו ואין הלשון מתיישב לפי׳ זה וגם בירושלמי לא פי׳ כן אלא משתתבשל כ״כ שאם זורעין אותה תצמיח דבהאי שיעורא הוה גמר פרי ובלשון הזה אמר שם בריש פ״ק דמעשרות על הא מתניתין כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר׳ שמואל בשם ר׳ יונתן נותן מלא קומצו לתוך ספל מים שקע רובו חייבת ואם לאו פטורה. ר׳ יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע פטור אלא ברוב פרידה ופרידה ע״כ. למדנו מכאן פי׳ משתצמח לזרעים כמו שאמרנו ולמדנו ג״כ שמשנתינו לענין חיוב ופטור מעשרות היא. ומיהו אפשר דגבי תלתן אפי׳ לענין חדש וישן אזלינן בה בתר צמיחה לזרעים מכיון שזרעו לזרע ולא אזלינן ביה בתר לקיטה וכדאמר שמואל לקמן גבי פול המצרי שזרעו לזרע הכל הולך אחר גמר פרי. ותו גרסי׳ התם בירושלמי א״ר זירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר הזורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח ע״כ. ולמדנו ממנו שאף תבואה כך דינה משתצמח לזרעים דההיא שעתא הוה גמר פרי אלא דקים להו לרבנן דכשהביאה שליש מטיא להאי שיעורא אבל בתלתן לא יכלו לתת בו שיעור ידוע אלא שאמרו דרך כלל משתצמח לזרעים. והא דקתני תבואה וזיתים משיביאו שליש לענין עונת המעשרות דמיירי מתניתין השוה אותם התנא דמקמי הכי אם תלשם אינו חייב לעשרם דלא חשיבי פרי ואין כן בשאר אילנות אלא כל א׳ וא׳ נתנו לו חכמים שיעור יש משישחירו ויש משישלשלו והרבה גוונים אחרים מפורשין שם. ומיהו תבואה הולכין בה אחר שליש לכל דבריה כגון לענין שביעית ולענין חדש וישן ולענין שניה ושלישית וכדמוכח לקמן וגורן המעשרות פשיטא דלא שייך בהא אלא כל דבר ודבר יש גורן שלו שקובעו למעשר כגון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכן לכל א׳ וא׳ לפי מה שהוא אבל זיתים לענין חדש וישן ושניה ושלישית ושביעית דינו כשאר אילנות שהולכין בהם אחר חנטה. וא״ת מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה. ואומר מורי הרב נר״ו שהאילן כבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך הילכך אע״פ שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות השתא הוא דבעי׳ גמר פרי בפועל וליכא אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא וטעם נכון הוא. וכן פרש״י. ועוד היה הוא גר׳ אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר״ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיבך קבעו לה תשרי וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה. ונראין דברים דהא דתנן התלתן משתצמח לזרעים הנ״מ כשזרעו לזרעים א״נ זרעו לירק לאכילה ונמלך עליו לזרעים הילכך אזלינן בה בתר גמר פרי אבל לקטו בעודו ירק לאכילה דינו כשאר ירקות לחיוב המעשרות ולכל דבר:12התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה״מ. פי׳ מדחזינן דמייתי ראיה מענין שביעית שמעינן דלאו בזיתים איירינן דההוא בתר חנטה הוא לשביעית ככל האילנות אלא לענין תבואה שקלי׳ וטרי׳ דקים לן שדינה בשליש לכל דבריה שאין לחלק בדיני תבואה בזה ולכלם ראוי להיות זמן אחד שהוא שלימות פרי ופוק חזי בכולה שמעתא דכולהו קראי דמייתי׳ לענין תבואה נינהו ונראה דעונת המעשרות לזיתים שהלכו חכמים אחר שליש לפי שסמכוהו לתבואת דגן ששוה לו למעשר מן התירוש ולפי שראו שאף הם משליש ואילך חשיבי גמר פרי והיינו דנקטי׳ לה הכא סתמא ואתבואה בעי׳ דאורייתא ממש ואזיתים לאסמכתא דאסמכוה רבנן אתבואה ומייתי׳ לה מקץ ז׳ שנים למועד שנת השמטה בחג הסוכות הזה מאי עבידתא דהא שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה וכו׳ וקים להו לרבנן דהיינו שהביאה שליש קודם תשרי. ופרכינן ודילמא אע״ג דלא עייל כלל אמר רחמנא תשמט ואזיל עד חג הסוכות פי׳ שלא לעבוד עבודה מדין תוספת שביעית דאילו לאוסרה לגמרי כפירות שביעית לא הי׳ במשמע כיון דלא עייל כלל והיינו דנקטי׳ האי לישנא דתשמט ואזיל עד חג הסוכות וכן פרש״י אבל כי מוקמינן לה כשהביאה שליש בשביעית לגמרי אסרינן לה לתבואה לעולם כפירות שביעית ממש ומהדרינן לא ס״ד כלומר דמיירי בשלא הביאה כלל דכתיב קרא אחרינא וחג האסיף בצאת השנה מאי אסיף אלימא חג הכא בזמן אסיפה למה לי הא כתיב האי ענינא בסיפיה דקרא באספך את מעשיך ותרתי למה לי אלא ע״כ מאי אסיף קציר וקמ״ל דקציר שנקצר בחג הסוכות מן השנה שיצאת הוא נדון דקים לה לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש קודם תשרי:
